תמונות
וידאו

מעמדה של המוזיקה האמנותית הקלסית

המאה ה20 התאפיינו בפריצה אדירה של סגנונות תרבות רבים ומגוונים. הבולטים שבהם הם סגנונות המוזיקה השונים שהתגבשו בתחילת המאה ה20. ריבוי הסגנונות המוזיקליים יצרו שפע אדיר של היצע מוזיקלי המתאים לכל שכבות האוכלוסייה באשר הם. אולם, ריבוי סגנונות יצר בלית ברירה צורך מיידי מצד צרכני תרבות לבדל את התרבות הגבוהה מול התרבות הנמוכה. קרי, היה צורך לגבש דוקטרינה תרבותית מוזיקלית שתציג את הקריטריונים שיצביעו על מאפייניה של מוזיקה גבוהה מול מוזיקה קלה או מוזיקת פופ. מה היה הצורך הזה? מה מקורה? הרי טעמים תרבותיים הם הבניות אנושיות סוציולוגיות ואין הם בהכרח יכולים ליצור חיץ זה. מטרת מאמרנו היא לדון במגמותיה של המוזיקה האמנותית במאה האחרונה בכמה אנפין.

המסורת המוזיקלית של התרבות המערבית ראשיתה בשלהי ימי הביניים. עת החלו יוצרים להבדיל עצמם מן השירות הכנסייתי המסורתי והחלו לעסוק ביצירה מוזיקלית חילונית וחופשית. מגמה זו התפתחה וצמחה עד שהגיעה לכדי הבשלה בימי הרנסנס. שם החלו להתגבש תיאוריות מוזיקליות המכוונות כיצד יש לחבר מוזיקה גבוהה. כלומר, מוזיקה אינסטרומנטלית או ווקלית בעלת אוריינטציה אמנותית שקולה, מתוחכמת ואסתטית. הנהירה אחר מסורות מוזיקליות אלו היו מנת חלקם של המורמים מעם. כלומר, מי שנמנו עם מעמד האצולה דאגו לצרוך מוזיקה קלסית אמנותית ואילו המון העם צרך מוזיקה עממית ופשוטה. חיץ זה היה ברור ולא ערבבו בין השניים. אלא שעם עליית המעמד הבורגני באירופה של המאה ה19 צמחה לה גם הנהירה ההמונית של מעמד זה שהלך וצבר כוח ומקום אל עבר המגמות המוזיקליות הגבוהות. מעתה גברה הפופולריות למוזיקה קלסית ואיכותית מצד רבים מן העם.

המשך מאמר